היי וברוכים השבים!
הפוסט הזה שונה משאר הפוסטים בלוג, והוא למעשה סיפור הלידה של הבן השני שלנו. ממליצה בחום להמשיך לקרוא רק אם אתם מעוניינים לשמוע תיאור מלא של סיפור לידה (על כל המשתמע מכך). תקציר קל- ילדתי לידת ויבק (וגינלי לאחר קיסרי) טבעית ללא אפידורל, במה שאני מגדירה כחווי הנשית הכי מעצימה שחוויתי בחיי.
למי שהחליט שלא לקרוא הלאה, רק תראו איזה אוצר נולד:
הכל התחיל ב1:00 בלילה שבין ה13 ל14 במרץ. ירידת מים. אני אישית נלחצתי מהעניין, כי בתור קיסרית לשעבר התכנון היה להגיע לבית החולים בלידה כמה שיותר מתקדמת כדי להפחית את הסיכוי לקיסרי נוסף, והנה ירידת מים ללא צירים. אני ויגור עושים הערכת מצב ומחליטים לחזור לישון ולקוות שהצירים יתפתחו, בינתיים אמא שלי הוזעקה להגיע אלינו.
בשלוש וחצי אני מתעוררת, יש לי מעט צירים לא סדירים. אנחנו מנסים לקדם את הצירים עם כל השיטות- לחיצה על הנקודות הרלוונטיות בגוף וכולי. לא עבד כל כך ובחמש בבוקר החלטנו לנסוע למיון בבילינסון (תוך כדי אנחנו מעדכנים את הדולה שלנו בהתפתחות).
במיון עושים לנו בדיקת מוניטור של 40 דקות בערך, במהלכה אנחנו ממשיכים לנסות לקדם את הלידה (אגב- הפעם דווקא ראינו השפעה ממש מגניבה של הלחיצה על הנקודות הרלוונטיות על הצירים! זה אכן עובד..), אבל עדיין אני עם צירים קצרים ולא סדירים. בבדיקת רופא קובעים שיש לי פתיחה של סנטימטר וחצי, מחיקה של 80%.הרופא שואל אותי איזה לידה אני רוצה, ואני עונה בשמחה שאני רוצה לידה טבעית. הוא מחליט לאשפז אותנו במחלקה של האם והעובר- אליה אנחנו מגיעים בסביבות 7 בבוקר. יש לנו 24 שעות של חסד שבה הלידה נדרשת להתפתח טבעי, ולאחריה יתחילו התערבויות. התערבויות בלידה זה לא דבר חיובי, בטח ובטח לא לקיסרית לשעבר. אני בשלב הזה מחליטה שאנחנו הולכים לקדם את הלידה הזו ויהיי מה.
אז מה עשינו? למעשה מהשלב הזה ועד פתיחה 10 לא ישבתי בכלל. התחלנו לטייל בבית החולים, לעלות ולרדת במדרגות, לעשות תנועות א סימטריות וכריעה, הכל כדי לקדם את ינאי לעולם בדרך הטבעית והנכונה ביותר.
אגב, האחות שקיבלה אותנו למחלקה אמרה לנו שמותר לי לאכול ולהסתובב כרצוני, וזה אכן מה שעשינו- בפעם הבאה שקראנו לה כבר הייתי בפתיחה 10 :)
בסביבות 8 החברות הכי טובות שלי מגיעות לבקר אותי במחלקה (אחרי שהן ישנו אצלי בלילה, היה ערב בנות מוצלח :)). אנחנו מחליטים ללכת לאכול ארוחת בוקר בארומה.
אין ספק שאחד הדברים שהפכו את הלידה הזו לחוויה מעצימה היה הנוכחות שלהן. הצירים התחילו בשלב הזה להיות יותר סדירים ויותר כואבים, כך שכל כמה דקות אנחנו עוצרים, ויגור עושה לי מסג לגב התחתון (כפי שהדולה המהממת שלנו לימדה אותו).
וככה אנחנו נראים למשך השעתיים הקרובות:
אני מסרבת לשבת או לשכב בצירים, כיוון שהם כואבים לי הרבה הרבה יותר בשכיבה ובישיבה מאשר בעמידה. אני מעדיפה ממש להישען על קיר ולקבל מסז בגב התחתון בכל פעם שהציר מגיע. אנחנו הופכים להיות הבידור של המחלקה, אנשים מסתכלים עלינו ולא ממש מבינים מה קורה... בסביבות עשר וחצי אנחנו כבר עם צירים כל 3 דקות, מחליטים שהגיע הזמן לקרוא לרות עוז שלם - הדולה שליוותה אותנו.
זאת התמונה היחידה שיש לי כרגע עם רות- והיא דווקא מראה את אחד הצירים היחידים שהעברתי בשכיבה (פשוט כשרות הגיעה הרגשתי תשושה במיוחד, אז ניסינו להעביר ציר בשכיבה). אח"כ לא הסכמתי לשכב יותר...
הכל אופן, מהרגע שרות הגיעה, הוקל לי מאוד. מעבר לתמיכה הפיסית העצומה שהיא נתנה, היא נתנה גם תמיכה נפשית שבלעדיה זה לא היה קורה. כל פעם שהיה ציר כואב היא לחשה לי שאני עוזרת לקדם את התינוק שלי, ולקבל אותו בברכה. וככה באמת הרגשתי, אימצתי את הכאבים ואפילו שמחתי שאני עושה את זה. בשלב מסויים היא הבחינה שאני מםםחדת לשחרר ולתת לעובר להתקדם , וגם כאן היא לחשה לי את הדברים הנכונים שעזרו לי מאוד לקבל בברכה את כל התהליך.
בסביבות 12 אני נתלית על יגור באחד מהצירים הכואבים ביותר שחוויתי, ואני מתחילה להגיד שאני לא יכולה יותר, שכואב לי ושאני תשושה. בסתר בסתר אני נזכרת מהשיעורים של רות שלמעשה שכאישה אומרת בלידה שהיא לא יכולה יותר, זה ממש לקראת סוף הלידה... יגור קורא לאחות של המחלקה ואומר לי ש"טיפה כואב לאישתו". לוקח לה 10 דקות בערך להביא את הרופא התורן, ואני בשלב הזה מסרבת לשכב על המיטה כדי שיבדקו אותי (כן, מי שמע על דבר כזה, אישה בלידה פעילה מסרבת לשכב.. אבל בחיי שהצירים כאבו הרבה יותר בשכיבה). הרופא מגיע, בודק וצועק- פתיחה מלאה!! כזכור, אנחנו לא בחדר יולדות אלא במחלקה של האם והעובר. אחרי התייעצות קצרה, הרופא מחליט להטיס אותי לחדר הלידה. בשלב הזה אני כבר מרגישה צורך ללחוץ. וכאן היו 10 הדקות הכי קומיות בחיי - הרופא רץ איתי על המיטה ברחבי בית החולים מהמחלקה ועד לחדר הלידה תוך כדי זה שאני צורחת שאני צריכה ללחוץ והוא צורח עליי חזרה שאני אחכה לחדר הלידה. וסליחה לכל הנשים והגברים התמימים שהיו באותו זמן בהמתנה של מיון היולדות וראו את המחזה המשעשע :)
זהו, ב12 ורבע נכנסנו בפתיחה מלאה לחדרה הלידה (מה שנקרא- בסטייל!). הרופא אומר למיילדת שאני בפתיחה מלאה, ושבעברי קיסרי. מעבירים אותי למיטת היולדות (עדיין בבגדים מהבית אגב), ואני מתחילה ללחוץ.
עכשיו, למי שילדה טבעי אני בטוחה שזה מוכר לכן, ההרגשה המדהימה הזו שאת יולדת את הילד שלך! ממש מרגישים מתי ללחוץ ומתי לנוח והאמת שזה לא כאב לי. הייתי מרוכזת כולי בהבאת הילד שלי לעולם. המיילדת נתנה לי להרגיש את הראש, וזה השלב שבו ידעתי שזהו, תכף זה נגמר. ואכן ב12:45, אחרי כ-5 לחיצות סה"כ (בהן רות ויגור תומכים לי ברגליים), ינאי קושמן הגיח לאויר העולם.
הרגשתי בעננים!!! ילדתי כמו שהטבע התכוון, חוויה מעצימה שפשוט תיזכר לכל החיים!
וזאת האימא המאושרת באחד מרגעי האופוריה היפים בחיי:
הסגל לאורך כל הדרך תמך, וקראו לי אלופה אחרי הלידה. אפילו אמרו שחבל שלא צילמו את הלידה הזאת לבייבי בום כדי שנשים יראו גם איך יולדים טבעי. אני חושבת שמה שעזר מאוד ללידה הזאת היא העובדה שלא היינו בחדר הלידה, אלא במחלקה למעלה ולמעשה יכולנו להסתובב ולהיות על הרגליים עד לפתיחה המלאה. המוניטור היחיד שעשיתי היה ב6 בבוקר כשאישפזו אותי, לאחר מכן בחדר הלידה כבר לא היה צורך כי ינאי יצא ממש מהר :) וזאת ההמלצה שלי לכל הויבקיות הגאות באשר הן- תנסו להחליט על איך הלידה שלכן תיראה, ותיכנסו כמה שיותר מאוחר לחדר הלידה.
הפוסט הזה שונה משאר הפוסטים בלוג, והוא למעשה סיפור הלידה של הבן השני שלנו. ממליצה בחום להמשיך לקרוא רק אם אתם מעוניינים לשמוע תיאור מלא של סיפור לידה (על כל המשתמע מכך). תקציר קל- ילדתי לידת ויבק (וגינלי לאחר קיסרי) טבעית ללא אפידורל, במה שאני מגדירה כחווי הנשית הכי מעצימה שחוויתי בחיי.
למי שהחליט שלא לקרוא הלאה, רק תראו איזה אוצר נולד:
הכל התחיל ב1:00 בלילה שבין ה13 ל14 במרץ. ירידת מים. אני אישית נלחצתי מהעניין, כי בתור קיסרית לשעבר התכנון היה להגיע לבית החולים בלידה כמה שיותר מתקדמת כדי להפחית את הסיכוי לקיסרי נוסף, והנה ירידת מים ללא צירים. אני ויגור עושים הערכת מצב ומחליטים לחזור לישון ולקוות שהצירים יתפתחו, בינתיים אמא שלי הוזעקה להגיע אלינו.
בשלוש וחצי אני מתעוררת, יש לי מעט צירים לא סדירים. אנחנו מנסים לקדם את הצירים עם כל השיטות- לחיצה על הנקודות הרלוונטיות בגוף וכולי. לא עבד כל כך ובחמש בבוקר החלטנו לנסוע למיון בבילינסון (תוך כדי אנחנו מעדכנים את הדולה שלנו בהתפתחות).
במיון עושים לנו בדיקת מוניטור של 40 דקות בערך, במהלכה אנחנו ממשיכים לנסות לקדם את הלידה (אגב- הפעם דווקא ראינו השפעה ממש מגניבה של הלחיצה על הנקודות הרלוונטיות על הצירים! זה אכן עובד..), אבל עדיין אני עם צירים קצרים ולא סדירים. בבדיקת רופא קובעים שיש לי פתיחה של סנטימטר וחצי, מחיקה של 80%.הרופא שואל אותי איזה לידה אני רוצה, ואני עונה בשמחה שאני רוצה לידה טבעית. הוא מחליט לאשפז אותנו במחלקה של האם והעובר- אליה אנחנו מגיעים בסביבות 7 בבוקר. יש לנו 24 שעות של חסד שבה הלידה נדרשת להתפתח טבעי, ולאחריה יתחילו התערבויות. התערבויות בלידה זה לא דבר חיובי, בטח ובטח לא לקיסרית לשעבר. אני בשלב הזה מחליטה שאנחנו הולכים לקדם את הלידה הזו ויהיי מה.
אז מה עשינו? למעשה מהשלב הזה ועד פתיחה 10 לא ישבתי בכלל. התחלנו לטייל בבית החולים, לעלות ולרדת במדרגות, לעשות תנועות א סימטריות וכריעה, הכל כדי לקדם את ינאי לעולם בדרך הטבעית והנכונה ביותר.
אגב, האחות שקיבלה אותנו למחלקה אמרה לנו שמותר לי לאכול ולהסתובב כרצוני, וזה אכן מה שעשינו- בפעם הבאה שקראנו לה כבר הייתי בפתיחה 10 :)
בסביבות 8 החברות הכי טובות שלי מגיעות לבקר אותי במחלקה (אחרי שהן ישנו אצלי בלילה, היה ערב בנות מוצלח :)). אנחנו מחליטים ללכת לאכול ארוחת בוקר בארומה.
וככה אנחנו נראים למשך השעתיים הקרובות:
אני מסרבת לשבת או לשכב בצירים, כיוון שהם כואבים לי הרבה הרבה יותר בשכיבה ובישיבה מאשר בעמידה. אני מעדיפה ממש להישען על קיר ולקבל מסז בגב התחתון בכל פעם שהציר מגיע. אנחנו הופכים להיות הבידור של המחלקה, אנשים מסתכלים עלינו ולא ממש מבינים מה קורה... בסביבות עשר וחצי אנחנו כבר עם צירים כל 3 דקות, מחליטים שהגיע הזמן לקרוא לרות עוז שלם - הדולה שליוותה אותנו.
זאת התמונה היחידה שיש לי כרגע עם רות- והיא דווקא מראה את אחד הצירים היחידים שהעברתי בשכיבה (פשוט כשרות הגיעה הרגשתי תשושה במיוחד, אז ניסינו להעביר ציר בשכיבה). אח"כ לא הסכמתי לשכב יותר...
הכל אופן, מהרגע שרות הגיעה, הוקל לי מאוד. מעבר לתמיכה הפיסית העצומה שהיא נתנה, היא נתנה גם תמיכה נפשית שבלעדיה זה לא היה קורה. כל פעם שהיה ציר כואב היא לחשה לי שאני עוזרת לקדם את התינוק שלי, ולקבל אותו בברכה. וככה באמת הרגשתי, אימצתי את הכאבים ואפילו שמחתי שאני עושה את זה. בשלב מסויים היא הבחינה שאני מםםחדת לשחרר ולתת לעובר להתקדם , וגם כאן היא לחשה לי את הדברים הנכונים שעזרו לי מאוד לקבל בברכה את כל התהליך.
בסביבות 12 אני נתלית על יגור באחד מהצירים הכואבים ביותר שחוויתי, ואני מתחילה להגיד שאני לא יכולה יותר, שכואב לי ושאני תשושה. בסתר בסתר אני נזכרת מהשיעורים של רות שלמעשה שכאישה אומרת בלידה שהיא לא יכולה יותר, זה ממש לקראת סוף הלידה... יגור קורא לאחות של המחלקה ואומר לי ש"טיפה כואב לאישתו". לוקח לה 10 דקות בערך להביא את הרופא התורן, ואני בשלב הזה מסרבת לשכב על המיטה כדי שיבדקו אותי (כן, מי שמע על דבר כזה, אישה בלידה פעילה מסרבת לשכב.. אבל בחיי שהצירים כאבו הרבה יותר בשכיבה). הרופא מגיע, בודק וצועק- פתיחה מלאה!! כזכור, אנחנו לא בחדר יולדות אלא במחלקה של האם והעובר. אחרי התייעצות קצרה, הרופא מחליט להטיס אותי לחדר הלידה. בשלב הזה אני כבר מרגישה צורך ללחוץ. וכאן היו 10 הדקות הכי קומיות בחיי - הרופא רץ איתי על המיטה ברחבי בית החולים מהמחלקה ועד לחדר הלידה תוך כדי זה שאני צורחת שאני צריכה ללחוץ והוא צורח עליי חזרה שאני אחכה לחדר הלידה. וסליחה לכל הנשים והגברים התמימים שהיו באותו זמן בהמתנה של מיון היולדות וראו את המחזה המשעשע :)
זהו, ב12 ורבע נכנסנו בפתיחה מלאה לחדרה הלידה (מה שנקרא- בסטייל!). הרופא אומר למיילדת שאני בפתיחה מלאה, ושבעברי קיסרי. מעבירים אותי למיטת היולדות (עדיין בבגדים מהבית אגב), ואני מתחילה ללחוץ.
עכשיו, למי שילדה טבעי אני בטוחה שזה מוכר לכן, ההרגשה המדהימה הזו שאת יולדת את הילד שלך! ממש מרגישים מתי ללחוץ ומתי לנוח והאמת שזה לא כאב לי. הייתי מרוכזת כולי בהבאת הילד שלי לעולם. המיילדת נתנה לי להרגיש את הראש, וזה השלב שבו ידעתי שזהו, תכף זה נגמר. ואכן ב12:45, אחרי כ-5 לחיצות סה"כ (בהן רות ויגור תומכים לי ברגליים), ינאי קושמן הגיח לאויר העולם.
הרגשתי בעננים!!! ילדתי כמו שהטבע התכוון, חוויה מעצימה שפשוט תיזכר לכל החיים!
וזאת האימא המאושרת באחד מרגעי האופוריה היפים בחיי:
הסגל לאורך כל הדרך תמך, וקראו לי אלופה אחרי הלידה. אפילו אמרו שחבל שלא צילמו את הלידה הזאת לבייבי בום כדי שנשים יראו גם איך יולדים טבעי. אני חושבת שמה שעזר מאוד ללידה הזאת היא העובדה שלא היינו בחדר הלידה, אלא במחלקה למעלה ולמעשה יכולנו להסתובב ולהיות על הרגליים עד לפתיחה המלאה. המוניטור היחיד שעשיתי היה ב6 בבוקר כשאישפזו אותי, לאחר מכן בחדר הלידה כבר לא היה צורך כי ינאי יצא ממש מהר :) וזאת ההמלצה שלי לכל הויבקיות הגאות באשר הן- תנסו להחליט על איך הלידה שלכן תיראה, ותיכנסו כמה שיותר מאוחר לחדר הלידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה